שלוש שנים והשגרה הזאת הפכה להיות הרגל,
מתמודדים, איך ת'חיים כאן בלעדייך לקבל.
ובארון אותם בגדים שעדיין לא לבשת,
הלבנים מסודרים במגירות,
ובכל בוקר מתעורר עם המבט, על הקיר עם התמונות. שלוש שנים והכאב שבי הפך להיות חבר,
ואיך אני, שומר עליו כדי לא לשכוח מספר.
שאם אתן לו לעזוב אז אני קצת מפחד
להרחיק ת'זיכרונות ולשחרר,
אבל בכל זאת מנסה להתמודד, על החיים לא לוותר. ואיך זה שאני מוצא ת'כח?
הלב עוד מתפקד אבל כמוני קצת חלש,
ואיך זה שאני יכול לסלוח?
ולא לכעוס יותר, כשאת כבר במקום אחר
מכין קפה, אותו הריח ,
אבל זה לא אותו דבר הטעם לא שלך,
וגם אם קצת קשה, יכול לברוח,
לקחת איזו נשימה מכמה רגעים יפים איתך. כל יום שישי, אני משמיע לך שירים שאז אהבת,
גם בגשמים, מתחת מטריה, עד לכניסת שבת.
ולפעמים המציאות דופקת על הגב, אומרת לי קדימה תתקדם,
יודע שזה מה שאת היית רוצה, שאת עצמי לא אבטל ואיך זה שאני מוצא ת'כח?
הלב עוד מתפקד אבל כמוני קצת חלש,
ואיך זה שאני יכול לסלוח?
ולא לכעוס יותר, כשאת כבר במקום אחר
מכין קפה, אותו הריח ,
אבל זה לא אותו דבר הטעם לא שלך,
וגם אם קצת קשה, כול לברוח,
לקחת איזו נשימה מכמה רגעים יפים איתך.
האתר פועל ברישיון אקו"ם
כל הזכויות שמורות 2022 ©