מילים לשיר תשע עשרים וחמש – סיון שביט

הוא לא היה יכול לגעת בה וכמה שהיא ביקשה יותר, הוא נסוג יותר ויותר לאחור. מפחד לתת לה את מה שהיא צריכה, מפחד להיכנס לסיפור האהבה הזה עד הסוף. חשב להשאיר קצת לעצמו, עם כל נתינה חשב, אתה מאבד חלקים גדולים מעצמך. ולא הבין ולא רצה להבין את הכוח והסיפוק שבנתינה, ועד כמה הוא היה יכול לעשות אותה מאושרת. בכל אופן הוא לא היה יכול לגעת בה. היא נתנה לו את כל מה שבן אדם אחד יכול לתת. נתנה ונסגרה. נתנה ונסגרה. נתנה ונשברה. אי אפשר לתת בלי שום תמורה. לא נותנים בשביל לקבל. אבל, גם לא נותנים בשביל לא לקבל. לא? תשע עשרים וחמש, קיץ וקר הדלת נטרקה. נמאס לו לשמוע את הבכי שלה. "שתבכה עד מחר. שתבכה עד מחרתיים. מרוב שהיא בקשה לא יכולתי לגעת בה. לא יכולתי.למרות שאהבתי אותה". אבל עכשיו הוא חופשי. חופשי. לא מאושר. ומאחר לעבודה. תשע עשרים וחמש, קיץ וקר היא נשארה לבד במטבח, מורידה כלים של ארוחת בוקר לא גמורה. חלון פתוח שלח אליה רוח, שייבש את הדמעות שבכתה. היא עמדה שם. בוהה אל השכנה תולה כביסה. בחור ובחורה עלו בחדר המדרגות, אפשר היה לשמוע את נקישות העקבים הדקים שלה ואת הצחוק המתגלגל כל הדרך לקומה האחרונה.