רציתי רק לומר שהתבגרתי,
שלמדתי לקבל את השינוי
ושהראש שלי ממש-ממש בסדר
ושגם לעצמות עשו מיפוי.
ששוחחתי עם עצמי על החיים והסקתי מסקנות ממש נוקבות:
שכדורגל משחקים תשעים דקות
ושאם חלב נשפך, אז אין על מה לבכות. רציתי לקלף את השמיים,
לקפל ולהגיש לך בקופסא,
ואת תלכי איתה בדד על קו המים
ואולי תרגישי קצת יותר קרובה
אליי.
אני יודע, לא כדאי לשגות באשליות –
תמיד יהיה שם חור שחור שאני אפילו לא יכול לראות,
אבל לפעמים יש איזה חסד באויר של הלילות. רציתי לבשר שהתחברתי:
אני מבחין בין פוקצ'ה לבריוש,
ואם אני רוצה גבינה וחסה,
אני מזמין מקום תשעה שבועות מראש
ושוחה כמו דג בים המבטים, ומפהק בסמליות כשמאוחר,
מכריז שיש לי יום ארוך מחר
כמו מי שלא יודע את הלילה
ולא זוכר את המדבר. רציתי רק לשאול אם התקבלתי,
אם השארתי את הרושם הרצוי
ולכן החל מיום ראשון בתשע
הפוטנציאל שלי יבוא לכלל מיצוי
מלא.
אני אהיה כוכב עולה בשמי הפלואורסנט,
אהבהב עצמי אל שורש מהות האקסיסטנט
או לפחות ארוויח עוד חצי קליינט. רציתי לפסל אותך בשיש
ולצרוב אותך כמו שקט בבשר
ולהבטיח שהכל יהיה בסדר
ומה שאין היום ודאי יבוא מחר
לכל המאוחר.
האתר פועל ברישיון אקו"ם
כל הזכויות שמורות 2022 ©