מילים לשיר רב סרן נידל חסן – אריק ברמן

רס"ן נידל חסן ירה באיימי ובמייקל, ובארון ובג'סטין ובפרדריק ובגרנט, באדווראדו, בפרנצ'סקה, בקאם-שיונג ובראסל, בג'ון, בחואניטה ראמן ובג'ייסון האנט. בחצרות דגלים יורדים אלי מותניי התורן, הכמרים רצים בבאר עם הגרביים הלבנות. נורות החג חובקות כבר את שדרת עצי האורן, מחלון בית-ספר-יום-ראשון עולה צחוק הבנות. רס"ן נידל חסן נולד תינוק ירוק עיניים למהגרים אל לב ורג'ינייה בסוף שנות השישים. הם באו במטוס מצפון-מזרח ירושלים, רצו לתת לבנם תנאי גידול פחות קשים. עבדו במסבאה קטנה בשוק האיכרים, חסכו די כסף כדי שיסיים את התיכון. אביו פתח מכולת ואסף את הפירורים, אמו בישלה במסעדה ברוח הים-התיכון. רס"ן נידל חסן חלם תמיד להיות רופא, אבל לא היה לו כסף להדביק את השיטה. הלך והתגייס אל הצבא, חתם חוזה הוריו לא אהבו את זה אבל הוא לא נרתע. למד קשה, סיים תואר ראשון בביולוגיה, המשיך ללימודי הרפואה כמו שנהוג. סיים אותם, בחר להתמחות בפסיכולוגיה, גמר את זה יפה, היה בין מצטייני החוג. רס"ן נידל חסן היה אדם רגיש לאללה, חבריו קראו לו ה"גלדיאטור הנדיב”. היתה לו גם ציפור קטנה, הוא לפעמים לעס לה את האוכל והרשה לה לנקר הישר מפיו. כשחלתה טיפל בה עד שגססה וזהו, חפר לה קבר וטמן אותה עמוק בחול. שלושת חודשים שהתאבל עליה והוא עדיין מבקר שם כל עת שהוא יכול. רווק נידל חסן ביקש לו מישהי כמוהו, אשה מבית טוב, כדי שיקימו משפחה. אבל הנסיונות שלו כולם עלו בתוהו, נרדם מול הטלוויזיה בלילות בלי אף-אחת. בינתיים הצבא דאג יפה להשתמש בו, והוא תפס את מקומו והשתכר היטב. הנערות ראו בד"ר דבר מה להתבקש בו אך הוא אינו מצא מקלט לשבות שם את הלב. רס"ן נידל חסן קיבל את מות הוריו בקושי, בלי אשה וילדים זה לא סיפור פשוט. חיפש מקום לחזור אליו עד שכתבי הקודש הבטיחו לחכות לו שם תמיד לכשישוב. מפעם ביום זה מהר מאד הפך לפעמיים, מפעמיים לשלוש, לארבע וחמש. בתקרת בית התפילה יש צוהר לשמיים דרכו הקול הופך לאור לכל המבקש. קב"ן נידל חסן טיפל יפה יפה באלו החוזרים שבורים מקו עירק-אפגניסטן. מלאים בסיפורים היו על כל מיני כאלו ש"עושים שם כך וככה ואל תשאל חסן". הוא הקשיב ומשהו בו החל להתנפח, איזה וריד או אגו או השד יודע מה. איש אינו ניחש שהוא יבער ויתלקח, ואיזה שדה קוצים יש שם מעבר לחומה. רס"ן נידל חסן נכנס יום אחד לאוטו, מצא על המושב חיתול עליו כתוב באש. קרא באותיות האנגליות ראה כי לא טוב: "הנה השביס שלך, רוכב גמלים טיפש". אחר-כך באו עוד טרדות, פשעים ללא אליבי, חסן החל לקלוט שמשהו לא כשורה. ביקש להשתחרר, אמרו לו "לא כל-כך מהר חביבי, 7 שנים אתה חייב לנו בחזרה". רס"ן נידל חסן יצא, בחוץ עדיין חושך, מדירתו המזדקנת אל פתח המסגד. נשא תפילה אל אלוהיו הגדול כמו ש הוא עושה כל בוקר והמשיך אל המשרד. הגיע לבסיס, ידע שאין ממש כבר טעם לכל החפצים שלו וחילק לכל מכר. ביקש סליחה ממישהו על משהו מפעם, "אני נוסע לטייל" אמר, "ולא אבוא מחר". רס"ן נידל חסן ירה באיימי ובמייקל, ובארון ובג'סטין ובפרדריק ובגרנט, באדווראדו, בפרנצ'סקה, בקאם-שיונג ובראסל, בג'ון, בחואניטה ראמן ובג'ייסון האנט. בחצרות דגלים יורדים אלי מותניי התורן, הכמרים רצים בבאר עם הגרביים הלבנות. נורות החג חובקות כבר את שדרת עצי האורן, מחלון בית-ספר-יום-ראשון עולה צחוק הבנות.