רבות בכינו, רבות בכינו,
הלך אחינו, לא שב האח,
כוכב זרח. דמעה מחינו.
אולי אחינו כוכב נידח? יחף מנעל, אלם בצעד,
ענו כדשא פרח לבו.
ארה בשחר, אביון מדעת
אבים של נחל בנתיבו. שלו האורח, קדושת-הדרך,
ניצת השעל, כפקע רך.
הוא בן-אלמוות, נצן של נצח,
כוכב משחק ברום דרך. חברו לנער תנים של ערב,
חולדת-הרכס, אילת-בר.
כלבים קדמוהו, עדה סוערת,
רועה ברכהו בנאות-הכפר. גלשו הדירה כבשי-הצמר,
רועה שכוח תעה בשביל.
עזבות ורוח, דמעה וזמר,
זמרה ודמע, עדת-עורבים. הלה של אשר. תוגה של יער
בשקט הסער, בגאות הסתיו.
הדומיה לו!
התהילה לו!
קדושת הערב תישק שפתיו. אבוי לילד שלא יראנו,
אבוי לנער,
אביו איו?
לעד יפסע ולא יגיע
לסוף האורח בכבות-היום. נוגות בכינו על מות אחינו
כוכב הלילה דעך, דעך. אז קמנו חרש, דמעה מחינו,
לשוב, ללכת בנתיב האח.
האתר פועל ברישיון אקו"ם
כל הזכויות שמורות 2022 ©