כל יום שנה אחר שנה
תראה אישה אחת קטנה
על הרציף בתחנה
האהובה שוב ממתינה היא עוד זוכרת את מדיו
ואיך לחצה את שתי ידיו
ובנפשה היא מדמה
הוא שב מאש המלחמה על הרציף היא כאן עמדה
וכאן הניפה את ידה
משני צידי אותה שימשה
את עור פניו היא מיששה רכבת לילה ארוכה
יוצאת לדרך בשריקה
הרכבות אשר עוזבות
לוקחות איתן גם אהבות אישה יפה וצעירה
שמלה פשוטה ובהירה
אולי תמצא את אהובה
כמו גם אז הולך ובא היא מביטה בחלונות
כולה שקועה בזכרונות
מתעופפות שיערותיה
היא מסתירה את דמעותיה צל חולף על הפסים
הרחק רומזים הפנסים
את העשן פולחים אורות
והד חוזר מהקירות
התחנה האחרונה
גם התקווה אינה עונה
פתאום שתקה המנגינה חייל ששב שואל לשמו
היא מתעניינת בשלומו
אולי מזמן לכאן חזר
אולי יחזור בודד וזר אישה קטנה ואסופית
ידעה זו תחנה סופית
האם היה או לא היה
היא עוד תשאל בדומיה על הרציף היא כאן עמדה.
האתר פועל ברישיון אקו"ם
כל הזכויות שמורות 2022 ©