שלושה רעים הלכו יחדיו בליל עופרת,
בליל בו הברזל דיבר דברו עד תום.
אמר אחד: אטע שדרה בצד הדרך,
והשני כיסה ביתו בגג אדום. אזי הדם השחיר בעיניהם לפתע.
והזיתים היו מעל מתלחשים,
ואימהות חיורות נותרו ליד הפתח
ותלוליות עפר ועליהן ברושים. עכשיו אפשר לומר
את הדברים כולם,
את השתיקות.
ורק אי שם נישמר
זיכרון לילות הדם
וצלקות.
אך השדרות, אשר הולכות בצד הדרך
והבתים, והגגות האדומים,
ושני ברושים שחורים בתוך שקיעה בוערת,
כל אלה יותרו עימי לעולמים. עכשיו דממה גדולה על פני דרכים עוברת,
באודם השקיעה שמיים בוערים,
עכשיו אפשר לומר, כי אז היה אחרת,
עת שני ברושים שחורים הותרתי בהרים. עכשיו אפשר לשוט הרחק עד קצה האופק,
עת ים הזיכרונות יניף מפרש לבן,
את לא יודעת זאת, אך אז בתוך האופל
הייתי כה לבד, הייתי כה לבד. עכשיו אפשר לומר. הייתי כה לבד, ואז היה אחרת,
רק שני רעי הלכו עימי גם ליל גם יום,
עתה פרחה פיתאום שדרה ליד הדרך
ושתי שורות בתים אשר גגם אדום. אולם רעי שלי, רעי אשר הדמימו,
כב רלא יראו את זאת מתוך החשכה -
ורק שדרות עצים, גגות שהאדימו,
ושני ברושים שומרים מפני השכחה. עכשיו אפשר לומר.
האתר פועל ברישיון אקו"ם
כל הזכויות שמורות 2022 ©