מילים לשיר נרות החצב הלבנים – מירי פליקס

טוב שבא כבר הערב הזה:
עננים אפרים, רוח-קיץ,
ניחוחי חרולים יבשים,
טל כבד, ערפל ודממה.
אי בזה נתיבת-בית-עלמין,
מסילת-אבנים עתיקה-היא,
פרדסים נטושים וגדועים,
עשב בר בין גדמה לגדמה. בשעה שכזאת נדלקים
על אדמת-הקברים הנעזבת
כל נרות-החצב הלבנים -
אזכרת-נשמות עצובה.
שדות-הבר מאירים וכבים.
ברפרוף גחלילית מהבהבת.
מישהו שפניו אל האור
מטפס על פסגת-הגבעה. טוב שבא כבר הערב הזה:
כבד-טל ועפר וניחוח.
העולם כמו לב ענקי,
מתפעם בחשכת-אדמותיי.
נולדים בי שמות נפלאים
לשירים. - לו יחיה-בי הכוח
לדבר את כולם עד כלות,
עד חתם את לבם בשפתי. טל-הערב עינינו עוצם.
שיר תמים מתעורר בלבבנו,
הוא דובר את חייו כפשוטם
בזמרה שלמדתני אמי;
כשיר-ערש, כשביל-העפר.
שזכרנו אותו בשובנו
משוט בדרכי-העולם
עייפים ונבונים וחולמים. במעון האפל נגשש
אל שקיעה רחוקה, וכמו-ילד
מול החשך פנים רטובות
נקרב לזגוגית הקרירה.
יש כבר אור בצריפים הקטנים.
עוד מעט תפתח אט הדלת,
ורעי יכנס וידליק
גם אצלי את פתילת-המנורה. אז השיר יפכה מעצמו
וייזל כדמעה הניגרת.
בחשכת הזגוגית השקופה
אצנן את פני החמות.
וכאיש החוזר אל ביתו,
כשמחת התועה בשאון-קרת
השומע מקרן-הרחוב
כי יש איש הקורא לו בשמו. מה-יפים אז נרות-החצב
הדולקים וכבים עם השמש,
ותפלת-הקברים הנצחית
עתיקה, אבל לא עצובה.
וחריף לי ניחוח-הבר,
חכמים לי סודות-התנשמת,
והאיש שפניו אל האור
כבר עומד על פסגת-הגבעה.