מילים לשיר יעקוב – אברהם פריד

במדינת אוזבקיסטן
שבין הרי דיג'אן
בגבול הודו ואפגניסטן.
שוכן כפר אחד,
נידח מבודד,
מגיעים אליו רק במטוס מיוחד.
בלילה דממה,
ציוץ לא נשמע,
הכפר וההר אפופים תרדמה.
ואי שם בשדה,
מורחק מנודה,
טרקטור קטן בין שבילים מדדה.
יושב על הטרקטור בחור מגודל,
לנהוג כך נראה לעולם לא יחדל,
נקרה הוא בשם 'יעקוב הזמר' מניין הוא, איש לא יודע לומר.
מפויחות הפנים משומנת היד,
תקלה יש בטרקטור מתקן הוא מיד,
כמוהו אין איש שיודע בכפר,
לחלץ את הטרקטור מבוץ ועפר.
בכל האיזור איש לא ידע את סודו,
ועד כמה רחוק הוא נמצא מעיר מולדתו,
איך אותו הטילה רכבת רוסית,
לכאן בדרך ניסית.
ועם הטרקטור יוצא הוא יומיום
לעבוד קשה ואיום.
נהג הוא לשיר מנגינות עריבות בלילות,
למרחקים הן היו נשמעות ומצלצלות.
צלליות אנשים שם היו מתכנסות,
מקשיבות ואינן תופסות,
מיהו זה ה'טאג'יק' המוזר
מבטו אליהם לא הוחזר.
כי בלילות תקפו אותו הגעגועים,
לא להרים ולא לטאג'יקים פראיים,
מתגעגע היה לביתו, להוריו,
לבית שאולי כבר חרב.
לישיבה שבה הוא נהג לבלות
בלימוד, בימים ובלילות.
'אמר רבא' 'אמר רב פפא' ואילו אביי אחרת חושב,
קושיא חדשה הוא מיישב,
מביא ראיה והכל מתיישב.
והמהרש"א, רשב"א, ריטב"ה,
עובר לו הזמן אך הוא לא חש בו.
רמב"ם, רמב"ן ,רבינו תם,
תענוג עילאי נפלא ומסותם.
אמר רב הונא, רב סבא המנונא,
"שמאי סברה חדשה העלה,
תקף אותו הלל בשאלה"
עד שבחוץ השחר עלה. בשבת בבית התה ליד הקומקום הוא ישב לו
יעקוב,
עם החברים על הרצפה.
ואת הגעגועים הוא לא שכח וזה מאוד כאב לו
יעקוב,
ולא הוקל לו אף כמלוא טיפה.
והנה פונה אליו בעל הבית ראש השבט
יעקוב,
"נדבר ישר ולעניין".
"את ביתי אתן לך היא צעירה ומלבבת
יעקוב,
וגם כספית זה עסק מצוין".
"שלושים פרות, עשרים שוורים, הרבה בגדים לך אתנה יעקוב,
סכום כסף רב וגם עוד מתנות".
ושומעים זאת הטאג'יקים והם צועקים 'בא הנה'
יעקוב,
"אין כמוה בין כל הבנות".
יעקוב יושב מושפל פנים ואינו אומר דבר,
הוא מפליג עשרות שנים, הרחק הרחק אל העבר.
הוא רואה את אימו מדליקה נרות ובפיה תחינה,
"על יענק'לה בורא שמור נא, שלא יאבד את האמונה"
יעקוב מתרומם ומכריז הוא עזות,
"יהודי אני לא אוכל לעשות זאת,
התורה עלי אוסרת לקחת אישה
שאינה מאמינה בתורה הקדושה".
ישב ראש השבט ועיבד לו תכנית,
להכין למחר סעודה המונית,
את יעקוב יביאו שלא מרצונו
וכך על כורחו הוא יהיה חתנו. בשעת בין הערביים יעקוב יושב לו לבד,
יושב וחושב, מבין שהסיכוי כבר אבד.
עוד מעט הם לכאן מגיעים ואותו על כורחו מביאים.
ישקוהו באופיום ובשפע יינות
עד שיאבד העשתונות.
מאחורי ההרים אט אט השמש גלשה,
יעקוב ממתין, אומר הוא ווידוי בלחישה,
אי שם צבוע מרים את קולו,
הפסגות ניבטות ממולו.
פניהם לשמיים אומרות בלי מילים
'אכן החיים לא קלים'.
והנה לפתע שומע הוא קול נגינה,
ואת הכלה מובילים כבר לשם ברינה.
וכמו משינה הוא פתאום מתנער
ומתחיל ללכת מהר.
הוא רק יכנס ויקח מחדרו
את חפציו וצרורו.
הולך לאיטו כמו אל מותו
מגיע לשער, פותח.
דרכו הוא מביט אל תוך האולם המואר,
ריח היין באפו כבר בער.
'אמר רבא, אמר רב פפא'
אותיות הוא רואה כמו מתוך הגמרא,
מדברות, קוראות, זועקות במורא.
"מה לך, ר' יענקל, ברח מהרה". התזמורת מנגנת והכלה בראש יושבת
יעקוב,
וסביבה עשרות זרי פרחים.
ואביה ואימה ביחד עם כל בני השבט
יעקוב,
להביא אותך הם כבר הולכים.
ובראש ההר, בשעות הליל, האפלות והדמומות,
מטפס לו יעקוב חרש בעיניים עצומות.
משני צידיו שוחות לעומק, לטרפן הן שוחרות,
אך יעקוב כלל אינו חושש ופניו בזיו מאירות.
'דרך התורה אחת היא ובדרך זו אצעד,
טוב יותר להתרסק כאן וממנה לא לנטות לצד'.
אין דבר שיטיל מורא על לב בן ישראל,
רק ילך בדרך התורה וישמור אותו האל.