ובארץ ההיא אדמה מלחה.
ובארץ ההיא שוב גשמי הברכה.
ועובר בה האיש בין מדבר ובין ים.
שואל לנווה. לבארה של מרים. בין הורד לבין החוח,
שואל האיש למנוח.
הוא חלם. הוא לחם,
מעולם לא נוחם.
אך לנצח הוא שם, בין הרים.
בין מדבר ובין ים. ובארץ ההיא בן נולד להוריו.
ועלה כתמר בין הדבש לחלב.
כלתו שם עלתה בשבילי החולות.
הלכה אחריו. ילדה בשבילו. בין הורד לבין החוח. ובארץ ההיא תעלה צעקה.
ובארץ ההיא שוב בוערת דלקה.
ועובר בה האיש שהוא כאן ועכשיו.
שואל: "אי הדבש? ואיה החלב? בין הורד לבין החוח.
האתר פועל ברישיון אקו"ם
כל הזכויות שמורות 2022 ©