היה הוא אפור ושותק
ואין לו דבר בעיניים,
לבד מאותו המבט -
המבט המובן רק לשניים. ופעם יצא כחבלן
בליל אפלה מאיימת,
לפתע חזר בדממה -
בדממה מוזרה ואילמת. אז הוא לנו סיפר וקולו
חנוק מדמעות וקרוע,
שמעתי תינוק מיילל -
מיילל ובוכה עם הרוח. ופעם פרץ עם הקרב
חגור רימונים ואש זעם,
נצמד אל הטנק ונדם -
ונדם עם הטנק והרעם. ואם יום עוד יבוא ונספר
אשר יעלה זיכרוננו,
סיפור יסופר על אחד -
על אחד שהיה ואיננו.
האתר פועל ברישיון אקו"ם
כל הזכויות שמורות 2022 ©