כשהשינה בורחת למקום אחר
והקולות אלי קוראים להמשיך להתבגר
להבטיח, להוכיח, לשאוף ליותר
אני מרגיש כמו העולם
מתחדש ומתפורר
ומתגלגלת לה פתאום תחושה של מסכנות
ויש בה משהו ממכר, אם לומר בכנות
אז רגע לפני שאתעוור
אני יוצא לרחוב, להתעורר וזה מזכיר לי. רואה צלליות בודדות על מרפסות
מוצגות לראווה, מחכות ומנסות
שיצילו אותן ממגדלי השן של הערים
להיצמד אל גוף אחר בלילות הכי קרים
רואה את עיר השפע הסובאת, הזוללת
לעולם לא מתמלאת
וממשיכה ללא תוחלת
וידיים חופרות בפחים כמעט ריקים
כדי למצוא שני שקלים
שהם שמונה בקבוקים וזה מזכיר לי דברים ששכחתי
רגעים של חסד גדול וכאב
הזמנים חדשים והאיוולת צוהלת
אני יכול לקום ולפתוח דלת
להבין מאיפה אני באתי
להכניס רק את מה שחשוב
כי יש לאן, יש לאן, יש לאן לשוב רואה איך כל אדם תמיד רוצה להיקשר
כמו מולקולה לחומר של בן אנוש אחר
להצטרף למישהו, להיות שייך
גם אם זו קבוצה שרק אלוהים עוד לא שכח
אני רואה חיילים ביום השחרור
חוגגים ונפטרים מהפחד הארור
פורקים זיכרונות אחרונים באישה
ומפנים מקום לנורמליות חדשה וזה מזכיר לי. מתחת פנס, נשיקה ראשונה
אני רואה איך בפניהם מתחלפת העונה
וריחות משכרים של פריחת הדרים
מתפשטים עם זריחה ושרות ציפורים וזה מזכיר לי.
האתר פועל ברישיון אקו"ם
כל הזכויות שמורות 2022 ©