היא ידעה שלא תשכח
את זה שהלך, שהלך וטרם שב.
"אני הולך רחוק", אמר, "הדרכים קוראות,
אך אשוב אלייך עת-אביב.
עם זריחה אשוב לכאן
והפרידה לא עוד תכאיב.
אתך אהיה כמו לא הלכתי,
כמו הייתי פה תמיד.
לי הישבעי, כי אותי לא תשכחי".
אז פנה אל המדבר בשקיעת-חמה,
אפלה סגרה עליו.
מתעצבת אל לבה היא נותרה לבד
ושנים עברו, עברו לאט.
הפרחים קמלו בגן
ובעצים פרי לא נקטף
אך היא זכרה את שהבטיח,
את המבט שבה נתן;
כה רצתה שאליה יחזור. היא חיכתה לו בדממה
אך הוא לא חזר.
"אני הולך רחוק", כך אמר
והיא ידעה שלא תשכח
את זה שהלך, שהלך וטרם שב.
האתר פועל ברישיון אקו"ם
כל הזכויות שמורות 2022 ©