ערב כבר פורש שמיכה דקה על הדברים האיומים הנוראים שעשיתי כמו שדה של סביונים מעל לבית קברות ישן אור עולה בכל המרפסות ויש שריקות וגרסאות דביקות לשירים שפעם אהבתי אהבה יכולה למות כשמדביקים לה קצב לא נכון אני רוצה לבכות אבל אין כאב חזק מספיק לחדור לי את העור אני מחוסן כל כך יפה עכשיו כלום לא יעבור כל מי שאני פוגש ישר מודד לי את הדופק תרימי את היד שלך רק כמה סנטימטרים מעל היד שלי ואל תגעי, רק תרגישי את היחס השלילי זה יירגע ביד שלך ואני אוכל לישון שמש שזורחת לי בראש מאירה את הפינות שאני רוצה לשכוח השדים שלי גדלו והם למדו לחיות באור אור עולה בכל המרפסות - בתל אביב אין מרפסות עוד מאז שהייתי ילד לא מנומס להתרפק על זיכרון שלא שייך לך אני רוצה לבכות אבל הצורך הדחוף הזה בכלל לא אמיתי אני לא בטוח שלבכות זה כמו לרוץ לשירותים תייבב כמה שתרצה משהו נשאר תרימי את היד שלך למדוד לי את החום אל תהיי כל כך מודאגת אני חולה כמעט שנתיים במחלה שלא קיימת ואם זה רק בראש שלי זה לא מדבק הכעס הצורם הזה בכלל לא אמיתי אני נראה מפחיד אבל אני הכי מפחיד אותי והשנאה שלי יושבת וצוחקת לידי אז אני לא סותם את הפה אבל כולם כל כך שקטים פתאום כמו שדה של סביונים מעל לבית קברות ישן.
האתר פועל ברישיון אקו"ם
כל הזכויות שמורות 2022 ©