אתה חיכית לי ליד בית החרושת.
אתה נשבעת לי היום באלוהים.
אתה הבטחת לי לתת שמחה ואושר
ונעליים זוג על עקבים גבוהים. אבל הנח נא לי ואל נא תאהבני.
אותי הרגילו רק לפלירטים להקשיב.
האהבה, סעדיה, רחוקה ממני
כמו שורשה רחוקה מתל-אביב. אל תדברי כזאת, אל תתעצבי, חביבה.
נסע ביחד שנים-שנים תל אביבה.
שם התמר עולה, שם תאנה פורחת,
האהבה נדבקת שם כמו קדחת. כשירח משתפך על פני הים,
ופרדסים נותנים ריחות. ימח שמם!.
והחמור נוער בקול קורע לב.
האם אפשר, ביתי, שלא להתאהב?. הנה העיר את אורותיה כבר הדליקה.
האנשים הולכים ולא יודעים לאן.
הה, כמה רע להם לחיות פה ברחוב דז'יקה,
וכמה הם רוצים להמלט מכאן! אתה היית כה רחוק מפה, סעדיה,
אבל קולך אלי הגיע עד הלום,
שמעתי כבר אותו. אולי ברדיו.
ומי ידע - אולי היה זה בחלום. תבואי עמדי. ביתי כבר מחכה לך.
על הגזוזטרה תשבי אצלי כמו בת מלך.
מלמעלה אפיריון ולרצפה שטיח
וממולך כזה מן גודל אבטיח! ומסביב לך יעמדו עשרים כושים
רק לגרש ממך זבובים ויתושים
ופטיפונים לך ישירו יום וליל
כאלה החיים בארץ ישראל!.
האתר פועל ברישיון אקו"ם
כל הזכויות שמורות 2022 ©