כשדמדומים שוב עוטפים ברכות את ענפי הצמרת
וצלליות ארוכות נפרשות על עוד ערב יפה,
היא פוסעת, שיער לה פחם, במטע ונזכרת
איך לטשו מבטם בעוברה שם, קוטפי הקפה.
וכשהחושך מוחה בכנפיו עבודה מפרכת
ורק קוטפי הקפה ממשיכים לעבוד בלי לאות,
עת רוחות מנשבות וקוראות לה לשוב וללכת,
היא שומעת אותם לוחשים עוד את שיר החרות.
ומתוך המטע, בבוא הלילה,
מסתלסל הניגון שהוא גילה לה
וניחוח קפה משכר שמזכיר לה אותו.
.
האתר פועל ברישיון אקו"ם
כל הזכויות שמורות 2022 ©