הוא היה פסל אבני ברקת,
היא היתה יפה מבנות - הכפר, הם ידעו כי אהבה בהם דולקת
וברחו מעבר לנהר. עד היום אותם זוכרים
שוכני בקתה שבהרים.
וזקנים לטף עם ערב
עליהם עוד מספרים. באזמל חרט כדים מחמר
ולבו היה עצוב, קודר,
יום אחד נפץ כדיו בלי קול ואמר,
לברקת שב - כולו זוהר. עד היום. הוא חצב דמותה בגוש ברקת,
ויצק באבן לבבה.
שתי ידיה לפנים, כלה זועקת,
צמות אלה קורנת אהבה. עד היום. בנדודים מצא מותו העלם.
כאביון נקבר הוא בחשאי.
ומצער גם הבת קפאה באלם -
רק הפסל עד היום עוד חי. עד היום.
האתר פועל ברישיון אקו"ם
כל הזכויות שמורות 2022 ©