במשעול הרץ הגייאה
ראינוה, ידידי,
במושב קראו לה איה (איה)
ובגדוד קוראים לה אי. אי, אי, איה, אי,
אי, יפית בצמותייך
הקלועות לך לראשך.
אי, אי, איה, אי -
אי, הלב (אי, הלב) מושך אלייך,
כי הלב זוכר "יא-שיך"! במרחק, באין אגרת,
עת עם ליל נח הגדוד,
לכולנו את נזכרת (נזכרת)
וכל איש לוחש לחוד: אי, אי, איה, אי,
אישונייך כמו זית
וברוח שמלתך,
כך זוכרים (כך זוכרים) שדה ובית,
וקוראים לזה בשמך. ובשובנו, איה, איה,
תבחרי את היחיד
ואנחנו ב"חבריה" (חבריה)
נברכך וכה נגיד: אי, אי ,איה, אי,
לא נשאל אותך מדוע
רק אותו בחר ליבך.
זה עצוב, אך זה ידוע (ידוע) -
זו היא אהבה, "יא-שיח"!.
האתר פועל ברישיון אקו"ם
כל הזכויות שמורות 2022 ©