בהידום הד הקרב שבשטח,
עוד המשיכו פצועיו מלחמתם
בפציעה, במכאוב ובמתח,
וכבר חולדה הייתה שם איתם.
היא נתנה בם מבט שהרגיע,
והעצב מילא את ליבה.
היא ידעה שסבלם הן הגיע.
את הדמע אצרה בקירבה.
פזמון
זוהי חולדה -
ותמיד באותו הגוון.
זוהי חולדה -
ותמיד "המלאך בלבן".
לחייל הבודד, לחיילת,
היא הייתה, איך אומרים? משפחה.
וקולה כבר בקע מן הדלת:
"מה נשמע, מחמדי? מה שלומך?".
חיילים בחוליים - ילדיה.
חיוכה אינו מש, כמובן!
מעולם לא החליפה מדיה,
בם החאקי הפך ללבן.
פזמון
זוהי חולדה -
ותמיד באותו הגוון.
זוהי חולדה -
ותמיד "המלאך בלבן".
מהו סוד פועלה יום וליל,
בעוברה בין מיטות כמסדר?
הן אחת היא; ממש אשת-חיל,
וחושיה חדים כרדאר.
מה מספר חייליה-בניה?
כמספר חיילים באוגדה?
מה חשוב?! שהרי בשנותיה
היא הפכה לאישה-אגדה.
פזמון
זוהי חולדה -
ותמיד באותו הגוון.
זוהי חולדה -
ותמיד "המלאך בלבן".
עשרות בשנים היא ב"רמב"ם".
כבר הייתה משכבר חלק נוף.
את ליבה הרחום שפועם בה
היא הפכה בקסמה למנוף
לחמלה, לתמיכה לא נגמרת,
באשר כל חייל ברוא-האל.
כאן אומה מוקירה לה אומרת:
"כן, את חולדה - את פרס ישראל!".
פזמון
זוהי חולדה -
ותמיד באותו הגוון.
זוהי חולדה -
ותמיד "המלאך בלבן"
כן, את, חולדה -
ותמיד באותו הגוון.
כן, את, חולדה -
וכתרך הוא תמיד בלבן.
האתר פועל ברישיון אקו"ם
כל הזכויות שמורות 2022 ©