חזרתי למקום שמזמן כבר לא קיים.
הייתה שם נקודה, היום אין זכר וסימן,
אין כלום. נח אומר שפה היה הלול,
כאן בית הילדים והמחסן ממול,
ואם נח אומר, אם נח אומר,
נח אף פעם לא משקר. לך תחזור כל כך הרבה שנים.
מי ידע שככה זה יצבוט בפנים.
דהרנו עם שמונים ושמונה אל שנות הארבעים,
הנוף היה צלול כשרוח בפנים.
שכחתי איך נראות שנים כה רחוקות,
בסך הכל בא לי לבקר קצת זכרונות.
קפיצה קטנה - רק ארבעים וחמש דקות.
אתה בא אל הילדות וכמעט נוגע בה,
אל תסביר מה הדמעה -
ילדותך כאן, מעבר לפינה!. נח אומר שפה היה הלול. הגיל עשה את שלו,
וחבל שהוא הולך.
לאן הוא ממהר ולמה ככה הוא דועך?
כמו אז לא השתנתה הירידה המפותלת,
המוליכה תמיד תמיד אל תחנת הרכבת.
אותו קיר, אותה מסילה, אני זוכר -
כך זה היה.
כשיצאנו עם בוקר, אני מודה,
הייתה התרגשות.
כנראה שככה זה כשהולכים לבקר ילדות.
אתה נזכר שליד הקיר- שם, התאמן הפלמ"ח והנה כאן- הקוצים מסתירים, עמד המטבח נח אומר שפה היה הלול. היום הכל כל כך קטן,
לא יאמן, הרי פה גדלנו לא מזמן.
אם השתנת, תזכור, הכל התחיל כאן,
הרי זה חלק ממך - למה ראשך מורכן?.
אתה עומד בתוך ההריסות,
מרגיש כמו בצניחה חופשית ממש,
נופל אחור יותר מדור,
וזה כיף לחוש את שאתה חש.
ואם לבחינות בגרות אתה נדרש,
בוא - הכל מונח כאן על מגש!. נח אומר שפה היה הלול.
האתר פועל ברישיון אקו"ם
כל הזכויות שמורות 2022 ©