הַיּוֹם, כְּשֶׁבָּאתִי אֶל חַדְרִי, קָרָאתִי בְּכוֹחֵי-כּוֹחוֹת: "שָׁלוֹם, אֲנִי עַצְמִי, תִּרְאִי! הֵבֵאתִי לָנוּ שְׁתֵּי אוֹרְחוֹת." שִׂחַקְתִּי יַחַד עִם עַצְמִי, וְעוֹד הִצַּגְנוּ לָאוֹרְחוֹת, שֶׁהֵן תּוּכַלְנָה לְהַחְמִיא: אַתֶּן כָּאֵלֶּה מֻצְלָחוֹת! הִתְחַלְתִּי כְּמוֹ דֻּבָּה לִנְהֹם, וְגַם הֵצַקְנוּ לָאוֹרְחוֹת. הֵן רָצוּ, מִסְכֵּנוֹת, פִּתְאוֹם – צָחַקְנוּ קְצָת: אוֹרְחוֹת-בּוֹרְחוֹת. בַּסּוֹף אָמַרְתִּי לְעַצְמִי: "נָרוּץ בְּיַחַד! מוּכָנָה?" אֲנִי עָנִיתִי, אֶלָּא מִי? וְגַם הִגַּעְתִּי רִאשׁוֹנָה. בְּעֶצֶם יַחַד, אַךְ אֲנִי פָּגַשְׁתִּי קֹדֶם אֶת אִמִּי. אָמַרְתִּי: "הִיא מָקוֹם שֵׁנִי, אֲנִי נִצַּחְתִּי אֶת עַצְמִי!".
האתר פועל ברישיון אקו"ם
כל הזכויות שמורות 2022 ©