ערום כאישה, יפה כנחש, ביישן כאליל
תמיד עם חבר מרעיו, בסוסים, בזהב,
ועכשיו, אמרו, איפה עורמת נשיו
יפי נחשיו, אלילו הביישן,
חלומות מלכותו איים?
עץ ביער, זה מה שנשאר מכל אבשלום
ובכיו של האב, המאהב הזקן, איש המלחמות
אפילו רכבו פונה הצדה לבכות;
ככה לשבור גב של אב,
לעשות צחוק מהמוות, מהכול!
אבשלום, בני, בני, אבשלום,
לא יכולת לחכות,
ילד מפונק - עד שנזקין,
שהכתר יורידנו ביגון.
ותלתליך מה, תלתליך -
לא ידעת איזו סכנה טמונה בכאלה תלתלים? ולמה דרך היער דווקא
שכחת מה קרה ליונתן?
אינך מכיר את האלות?
אביך אהב בך כל מה שהוא לא,
תראו איך הגבר רועד כולו, למה
אתה חושב לא נתתי לך מלוכה -
מרוב דאגה לעם? בגלל גילך?
לו יכולנו לדבר על כך בשקט
היית מבין שאני כבר לא אותו דוד
תוגת אמך, רק מלך בא בימים
שאל מותו הולך בלי שמחה
ועוד כמס בלבו מזימה אחרונה
להציל לפחות, ילד אחד שלו
מהכתר, מהמלחמות.
רציתי, טיפשון שלי, רק אותך, אבשלום.
האתר פועל ברישיון אקו"ם
כל הזכויות שמורות 2022 ©