מילים לשיר בלדה לבן גוריון – מגפיים

זה היה בשנת תרס"ז,
שום דבר עוד לא היה פה.
בן גוריון הגיע אז,
בספינה קטנה ליפו. הוא היה בחור צעיר,
אך הרגיש כמו ותיק כבר,
את צרורו לקח אל גב,
והלך לפתח תקווה. הוא אמר: נתחיל לבנות,
והניף את הטורייה,
והאיכרים אמרו:
משוגע חדש הגיע. וכולם הבינו ש -
בן גוריון אדם קשה,
בן גוריון, בן גוריון, בן גוריון,
אדם קשה.
כן, כולם הבינו ש -
בן גוריון אדם קשה,
בן גוריון, בן גוריון, בן גוריון,
אדם קשה. הוא הלך אל הגליל,
התיישב באילניה,
ונהיה שומר עברי,
עם נבוט ועם שברייה. בקדחת הוא חלה,
ואכל בצל וזית,
אך ידע שהמולדת,
זה עוד עץ וזה עוד בית. הוא לחם גם באנגלים,
ותמיד קרא, בוטח:
עלייה והתיישבות,
עם שני אלה ננצח. וספינות פרצו לחוף,
יד סתרים אותן השיטה,
יישובים צמחו בן לילה -
דן ודפנה וחניתה. וכולם הבינו ש -
בן גוריון אדם קשה,
בן גוריון, בן גוריון, בן גוריון,
אדם קשה.
כן, כולם הבינו ש -
בן גוריון אדם קשה,
בן גוריון, בן גוריון, בן גוריון,
אדם קשה. ארבעים שנה חלפו,
בלוריתו כולה הלבינה,
התורכים והאנגלים
כבר גורשו מפלשתינה. וכשקמה המדינה,
כמו תינוקת מהססת,
הוא ראשון נתן לה יד,
ולימד אותה ללכת. היא גדלה כבר בלעדיו,
אך כל פעם שקשה לה,
מחפשת היא אותו,
כמו השורש את הסלע. וגם היא הבינה ש -
בן גוריון אדם קשה.
בן גוריון, בן גוריון, בן גוריון,
אדם קשה.
כן, כולם הבינו ש -
בן גוריון אדם קשה,
בן גוריון, בן גוריון, בן גוריון,
אדם קשה.