מה הטעם, של האהבה
אם אין טעם,
ואין שום דבר כמו פעם
אם זאת מלחמה או סתם רעם
נשארים קרוב לכאן, וטסים לקופנגאן יכל להיות הרבה יותר פשוט לטוס מכאן, לקופנגאן
לא לפנות ישובים פשוט לפנות ת'זמן
הגאווה, האהבה הפכו למצעדים שקורים פעם בשנה
אולי חי בבועה התל-אביבית הורודה
אבל מודע, שאין הבדל בין הרצליה לסיציליה
בגלל אנשים שראו יותר מדי טלוויזיה
ברוחי אני בקופנגאן יושב חושב מעל ענן הפיח
כולי פנאן, על חוף הים, בנות בטופ לבן בטופ של העולם
עדיין משהו מפריע, לא תקף
רחוק מהעין, רחוק מהלב
הלב שלי רחוק מלהיות שלם או שלב
או שנשלב כאב בכיף מה הטעם, של האהבה
אם אין טעם,
ואין שום דבר כמו פעם
אם זאת מלחמה או סתם רעם
נשארים קרוב לכאן, וטסים לקופנגאן מה הטעם, של האהבה, טעם מר
הטעם של האכזבה הפך להיות מוכר
כולם רצים לחוץ לארץ
כל שנייה פנויה כשרק לחוץ בארץ או עמוס בתחלאס
כל אחד רוצה להיות עם אצבע על הדופק
לב קרוב לכאן וראש אין-שם באופק
רחוק מסיסמאות שאיבדו ת'עומק
טעם של פעם הפך לסתם סלוגן מפרסומת הגיע זמן לשקט, בודק ת'צמו במערכת
מפליגים לארץ אחרת ומשאירים מאחוריו רק פתק
הגיע זמן, עכשיו נעלם
שלוש שנים על הכתפיים היה מונח העולם
הוא עוד שנייה משתגע, השפיות שלו, מה איתה?
הוא יודע שהיא תחכה כשיחזור הביתה
לא רוצה שיטרידו הוא לא אומר להם לאן
מי יחשוב על לחפש בקופנגאן. אחרי עשרים שנים, יסתכלו עליו
הילד הקטן, טס לקופנגאן
טס לקופנגאן. מה הטעם, של האהבה
אם אין טעם,
ואין שום דבר כמו פעם
אם זאת מלחמה או סתם רעם
נשארים קרוב לכאן, וטסים לקופנגאן.
האתר פועל ברישיון אקו"ם
כל הזכויות שמורות 2022 ©