מן הלב נס פתאום כל השקט,
והרחק שם נמס אט הכפור,
ובסתר שפתי שמך לוחשת,
בחלון כבר מפציע האור. אילנות זקופים בשלג,
כאן פרחי, מצפים עוד למי.
מתנוצץ וקפוא שם הפלג,
כאן לוהט לו השיר בדמי. עוד בלב רוגש הסער,
לרווחה נפתח השער,
ומתכול רקיע
כמו ציפור תגיע
אל קנה נטשה עוד תשוב. יום פנה ועבר, בא הערב,
והנה את, צחוקך כה נבוך.
זו סופה של כמיהה מתמשכת,
זו שעה של עדנה ושל רוך. אל חזי אמצתיך, ולפתע,
גם פני נשטפו אז בבכי.
את לחשת; זו אני כאן או שמא.
ועניתי: היה לא בכדי. ועתה כל כולך אור ושמש,
ובליבך עוד זכרון שדות הכפור.
זרועותי לך מקלט וגם שקט,
ובגן כבר נודף ריח מור. סוף מסע! מעכשיו את בבית!
במרחק, שם נשאר הנכר,
ואנחנו בצל עץ הזית
שיכורים כאן, ולא משיכר! עוד בלב.
האתר פועל ברישיון אקו"ם
כל הזכויות שמורות 2022 ©