בידיים לא מיומנות ומלאות באהבה ובזהירות, אתה לוקח את הלב החי.
ומכניס אותו בגוף המת, של הנערה היפה שלך.
אתה מחבר שם כמה חוטים וכמה ורידים והלב הזה לא פועם.
אתה דורך לה על הרגל הקטנה שלה שהציפורניים שלה צבועות באדום כהה,
אתה צובט אותה בלחי.
אתה מנשק לה על הפה הקפוץ והיא קרה ולא נשמעת.
אתה מרים לה את עפעף עין ימין, והעין- אוקיינוס קפוא עם דגים כסופים קפואים, אלמוגים וצמחים קפואים.
ואתה נותן לה לצנוח בחזרה ולהיעצם.
אתה לוקח את הנערה בזרועותיך ונושא אותה לחדר שלך,
משכיב אותה על המיטה, מכסה אותה בשמיכת-צמר.
אתה הולך לחדר השני ומתחיל לשבור את כל הרהיטים והחפצים.
אתה מרסק את כל הדיסקים שלך, בועט בשולחן.
כוסות פלסטיק מתגלגלים, מאפרה מתנפצת על הרצפה, האפר נשפך, בדלים מתפזרים.
אתה מתיישב על הכורסא ומתכסה בשמיכה. זה הזמן, אלוהים, לדבר, זה הזמן כי הזמן שלנו אוזל.
זה הזמן לשלוח אלינו את המלאכים השקופים שלך.
השמש יורקת אש, העננים מתבלבלים ונכנסים אחד בשני.
זה הזמן, אלוהים, להגיד את מה שיש לך להגיד,
להגיד את הגיהנום ואת גן-עדן.
שלח אלינו את האישה שתנשק לנו באמצע הרחוב.
אלוהים של הברקים והרעמים,
של הגשם הרטוב והשמש הבוערת, של החיים שלי,
של החיים של החתול שמיילל מתחתי,
שרוצה לאכול לי את הסיגריה,
שנבהל מהעשן שיוצא לי מהפה,
שבורח ממני.
האתר פועל ברישיון אקו"ם
כל הזכויות שמורות 2022 ©