רעם הזמן על הדלת נוקש
וזועק בלחישה:
הסערה בפתח, שקט בינתיים.
מחלוני כל הנוף טועה,
כמו עיוור בעיר כבושה,
ומיתמר הכאב אל תוך השמיים. יש עשן,
גם בלי אש בוערת, הוא מפחם מראות.
עולה הלחות בעיני השורפות,
השמש כהה, השנים עייפות.
יש עשן,
חרב מתהפכת, על כל ההזיות.
וערש חיי השליו, המוגן,
אבד לי מזמן, נעלם במסך עשן. מה כבר ניתן לעשות, אם בכלל,
כדי למשול באדמה?
היא מצידה מתנערת, פורשת כנפיים.
כל הצחוקים והדם, הם לריק,
כשהנפש אטומה.
אך כל עוד האש לא ניצתה,
יש דרך עדיין. יש עשן.
האתר פועל ברישיון אקו"ם
כל הזכויות שמורות 2022 ©