היה היתה גבעה אחת שטופת-פרחים, טללים הישקוה
היה היתה ביקתה אחת, צריף עץ יחיד במרחבים.
עתה, בנטות צילו הזמן על זיכרונות וגעגוע
הן רועדות בערפל עם רוח זע בעשבים. בבות-עיניך עצומות,
תקשיב עמוק אל תוך חייך,
על גבעתך האפורה רוטט מסך הערפל.
יחף תפסע, ומהורהר
על הדשאים ומעליך
ירחפו בנטות היום עטלפים מעוף יפה. ברזל ישן, גשמים וטל החלידו להב-מחרשת.
כל הכלה והכומש שב להיות פשוט עפר.
פתאום תחוש איך יד-הזמן על עפעפיך מגששת
ומניחה שנים כבדות עלי כתפך העייפה. תוסיף לנדוד במשעולים, רחוק מחסד-נעוריך,
אבל קרוב מהם לנהות אל השנים הראשונות -
אל גבעתך, אל היפה, אשריך, איש, אם אחריך
עוד תישאר גבעה כזאת שטופת פרחים וזיכרונות.
האתר פועל ברישיון אקו"ם
כל הזכויות שמורות 2022 ©